יום ראשון, 15 באפריל 2018

ספריות של תקליטים.


כאן, עכשיו, בעידן היוטיוב והספוטיפיי, צונאמי של ספריות תקליטי ויניל חובט ברשת. מי הם האנשים, שגודשים את בתיהם עד מחנק באלפי תקליטים ישנים? ומה הם עושים איתם? בתחקיר הקטן שביצעתי, התברר לי שמדובר בעיקר בדי. ג'ייז, מוסיקאים ואספנים, לעיתים גם וגם וגם. ואם חלף בי הרהור ציני, שמדובר בעוד טרנד חסר פשר, אז התבדיתי. האנשים האלה מכורים לאוספים העצומים שלהם ומטפלים בהם במסירות. כל תקליט מעלה להם זיכרון ישן, בדל רגש או נים של השראה. ואין פה שום שאלה של עיצוב. הספריות הללו משתלטות על חדרים שלמים, כי כך הן צריכות לעשות. האהבה אינה יודעת גבולות ואבוי למי שמנסה לאלף אותה.


































 

יום שבת, 7 באפריל 2018

הדירה של שחר ביפו.


אתרי השכרת הבתים מפגישים אותי עם חללי מגורים שונים בתכלית מאלה שמרפדים את ירחוני העיצוב. ואם אדמה אותם לבני אדם (כי בתים הם אנשים ואף אחד לא ישכנע אותי אחרת), אז שם אני נתקלת במי שניחנו באפים מגובננים, קמטוטי גיל, שקעים וצלקות ולא בלהקת המנותחים המתוחים, המפומפמים, שהסכין והמזרק עיקרו מכל תו זהות וניסיון חיים. זו לא אמת צרופה. גם באתרים האלה יש תועפות של בתים חסרי נפש, שעוצבו לשאת חן בעיני לקוחות מזדמנים, אבל יש גם אחרים. ואותם אני מחפשת.

שחר וחברתו, זוג אמנים צעירים, מאיישים דירה ישנה במתחם נגה. כשפירסמו אותה באתר airbnb, כתבו טקסט רזה וצירפו כמה תמונות חובבניות. אבל החלל מדבר בשם עצמו ובשם אותו הלך נפש חמקמק, שמכונה לעיתים, שאר רוח. 

   

















הבית של סמיטה בלונדון.


סמיטה, דוקומנטריסטית שעובדת בBBC, מתגוררת בבית ויקטוריאני באיזור פקהאם שבדרום-מזרח לונדון. "הבית נבנה ב1870 על ידי מנהל של בית-כלא שהיה ממוקם כאן בסביבה", היא מספרת. "ראיתי אותו ביום שמשי באוקטובר 2012 ונתתי הצעת מחיר אפילו בלי להיכנס פנימה. ברגע שראיתי את הגינה, ידעתי מיד שאני רוצה אותו. חיפשתי בית יותר מעשר שנים והרגשתי תוך דקות שזה זה. הבעלים הקודמים השאירו אותו במצב מבני מעולה וחשתי מחוייבות לשמר את כל היופי שיש כאן. לא שברתי קירות ולא הרחבתי כלום. הבית מרהיב כמו שהוא, רק איפשרתי למאפיינים המקוריים -ויש פה המון- לדבר בעד עצמם. 

ידעתי מראש, שאני רוצה כאן פשטות, בלי בלגן והרבה אור. צבעתי את כל החלל בצבע פשוט, תליתי כמה תמונות, הבאתי ריהוט וינטאייג'י, שאספתי במשך השנים וקניתי בשוק עתיקות מקומי כל מיני פריטים לבית ולגינה. אני מאמינה בחיים עם פריטים בסיסיים. אני חיה לבד ונוח לי לגור בבית עם ריצוף צבוע לבן. אין לי טלוויזיה ובמטבח שלי אין ארונות שמלאים בפריטים לא שימושיים. אני טובה בלהסתדר עם מעט ומשתמשת בכל מה שיש כאן.

אני עובדת במשרד גדול, סואן ומבולגן וחשוב לי לגור בבית שליו ומסודר. הגוונים הלבנים שיש פה, הם דרך מצויינת להשיג את התחושה הזו. רציתי שהחדרים יזרמו זה לזה. אבל חדר העבודה שלי משקיף על הפאטיו עם עציצי האבץ והצמחיה הירוקה שלו, אז החלטתי לצבוע אותו בגוון ירקרק-אפור, כדי שישתלב עם החוץ. רציתי שחדר אחד יהיה צבעוני אך מתון. לא צעקני ומבריק. אני אוהבת צבעים, אבל קשה לי לחיות איתם.  

יש לי כאן אוספי קרמיקה ועבודות אמנות. אני אף פעם לא קונה משהו, שהוא רק בסדר בעיניי. אני חייבת לאהוב אותו. אפילו אם מדובר באגרטל זכוכית ירוק בשתי ליש"ט.  

ידיד שלי, סוחר עתיקות, הגיע לביקור וכמה שבועות לאחר מכן, פנה אליי סטייליסט, חבר שלו וביקש להשתמש בבית שלי כלוקיישן לצילומים. וכך זה התגלגל וכיום הבית רשום בשתי סוכנויות לוקיישנים מובילות. ירחונים לעיצוב הבית  שוכרים אותו לצילומים וגם חברות והוצאות לאור. מעניין לראות איך משנים אותו לקראת ההפקות וזאת דרך טובה לשלם עבור התחזוקה שלו. הוא הרי בית ישן".

הצילומים נלקחו מכאן.